״מה יש לך לחפש בפרדס חנה?״
״מה שלא מצאת ברעננה, לא תמצאי בפרדס חנה!״
״ומה יהיה עם הלקוחות? והעסק? ועל הבנות את לא חושבת? רק על עצמך?
כי האוכלוסייה, את יודעת… והחינוך…״
לקחתי אויר.
ועוד אויר.
יש כאלה שממריאים מזה בסוף, אבל אני התפוצצתי.
אני כותבת את הפוסט הזה,
כי אולי יש עוד מישהי, כמוני, שרוצה לעשות את השינוי הזה, אבל פוחדת.
עד כדי כך היא פוחדת שהיא לא שומעת את עצמה
אלא רק קולות של אחרים.
לפני שנה עברנו לכאן. מרעננה לכרכור.
מדירה צפופה לבית מרווח.
מנוף אורבני למושבה כפרית,
מרעש לשקט
מאפילה לאור גדול.
כשהתחלתי לכתוב סיכום שנה, חיפשתי איזו שהיא מסגרת שתאחד הכול.
כתבתי נס קטן שקרה לנו בכל חודש, אבל נתקעתי.
השוויתי בין מה שהיה ברעננה למה שיש כאן, אבל זה לא היה מדויק.
ואז הבנתי מה השינוי הגדול ביותר שקרה לי.
לא הכול צריך להיכנס למסגרות
לא הכול צריך להיות סימטרי, מסודר, משויף.
רציתי לכתוב על שינוי שהכניס בי כוח. שנתן לי אויר.
ואולי מזה בכלל התחיל הפוסט הזה, כשהסתכלתי על הגלגל המפונצ׳ר.
מילים זה כוח.
״איזה כיף יהיה לכם כאן!״ – אמר לנו כל מי שפגש אותנו ברחוב, במכולת, בגינה, בטיול עם הכלבה.
ואחרי כמה פעמים כאלו, אמרה לי הבכורה הרגישה שלי:
״אמא, את יודעת, כשגרנו ברעננה והיו מגיעים שכנים חדשים, תמיד היית אומרת להם שלא יתביישו וכל מה שצריך את כאן. אבל לא אמרת להם שיהיה להם כיף.״
בום.
מהרגע שעברנו ידענו שיהיה לנו כיף, כי זה מה שאמרו לנו, כולם,
ללא תיאום מראש.
הנבואה שהגשימה את עצמה? אולי. לנו זה לא ממש משנה.
לפעמים אני חושבת שהמילים שהשאירו אותנו ברעננה, הן רק מילים,
אבל גם זה לא נכון.
למילים יש כוח להזיז, לשנות, למלא או לרוקן.
תמיד ידעתי את זה, אבל ההבדל בין לדעת לבין להרגיש – הוא עצום.
בחירה ודוגמה אישית וערכים ושינוי זה כוח.
בתחילת השנה, פגשנו את אחת המחנכות שעשתה עלינו רושם לא רע בכלל
אבל אז התחילה השנה והבנו שזה קטסטרופה.
כל ילדי הכיתה התלוננו, לא הסכימו ללכת לביה״ס וסיפרו על אירועים שלא יכולנו להתעלם מהם. אז לא התעלמנו.
נפגשנו כל ההורים, גיבשנו אסטרטגיה, נפגשנו עם המחנכת והמנהלת והבנו שטובת הילדים לנגד עיננו. לא רעת המורה או המוסד החינוכי חלילה.
עכשיו, יתכן ואתם קוראים את הפוסט הזה ואומרים לעצמכם –
״נו, ברור שטובת הילד היא מה שחשוב!״
אז יודעים משהו? זה לא תמיד ככה.
ברעננה, במקרים שבהם היתה חוסר שביעות רצון הורית – מהר מאוד נעמדו ההורים על הרגליים האחוריות, איימו, הסיתו, כתבו דברים איומים ואלימים בקבוצות הווטסאפ. מהר מאוד זה הגיע להפגנות ושביתות
והכל תחת אמונה חזקה ש״צריך ללמד ילדים על דמוקרטיה״
ואני? כן. גם אני. כי כולם.
וואללה?
אז אני מעדיפה ללמד את הבנות שלי להיות חכמות ולא צודקות.
לבחור בדרך שלום ולא מלחמה.
לכבד מערכת ולהבין שלא תמיד רואים את התמונה המלאה.
ויש גם צד שני. בנאדם. מורה ותיקה ומוערכת שהגיעה ומשהו השתבש. קורה.
בשיחה איתנו ההורים לאחר כמה חודשים, שבהם נרתמנו לעזור – היא הודתה לנו בעיניים נרגשות.
סיימנו שנה לתפארת עם כיתה מגובשת.
ברעננה זה לא היה קורה. איך אני יודעת?
עובדה. זה לא קרה 🙂
קהילה זה כוח
אני אגיד את האמת. זה הדבר שהכי הפחיד אותי.
המחשבה על זה שאנחנו עוברים למקום שאנשים חיים בו בקומונה
וכולם מכירים את כולם
ומה אם לא נשתלב?
ומה אם אצטרך את השקט שלי? כי בכל זאת, אני סוליסטית.
השנה הזו גרמה לי להבין שקהילתיות היא לא חוסר מרחב תנועה, אלא להפך.
היא רשת בטחון שאולי לא תצטרכו – אבל היא שם.
היא ניסיון לייצר קהילה טובה יותר בזכות מחשבה על האחר ופעולות למען האחר. זה הכל.
זה לכתוב פוסט שמישהו צריך עזרה ולראות מאות אנשים מזנקים לעזור.
זה לקיים טקסים קהילתיים שאומרים : אנחנו ביחד.
הדוגמה הטובה ביותר התרחשה ביום הזיכרון, עת נחשפנו למסורת מדהימה בביה״ס.
כל ילדה התבקשה להביא פרח לכיתה. את כל הפרחים מאגדים ביחד לזר ואותו הולכים להניח ב״גן הגיבורים״
״אבל איזה פרח אני אביא, אמא? מה, אני אמורה לקטוף פרח? לקנות?״
ואני, עדיין בראש של רעננה, חושבת שאני לא רוצה שהיא תהיה חריגה, ואני לא רוצה לבייש אותה,
קופצת לחנות פרחים וקונה זר קטן.
מה פתאום לקטוף? שיגידו שאני קמצנית?
אז אני קונה, מפצלת אותו ל-2 ושולחת כל ילדה עם כמה פרחים לכיתה, כי אולי מישהו ישכח אז שיתנו לו גם.
באותו בוקר, התנדבתי להיות הורה מלווה ואיזה מזל שהתנדבתי.
הגעתי לכיתה וראיתי שהדבר הראשון שהמורה עשתה, היה להוציא את הפרחים מעטיפת הצלופן ולהניח אותה בערימה, עם שאר הפרחים.
המסר: כולם אותו הדבר.
קנית? קטפת? כאן זה לא משנה.
ובאמת, כל ילד הביא פרח אחר.
ובכל כיתה עמדה מורה עם חוט ברזל עגול ושזרה זר שנראה מקצועי לחלוטין ומרשים ביותר.
זו המשמעות של הקהילה כאן.
כולנו אנשים. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.
רגישות ותשומת לב ומחשבה שאף אחד לא יישאר לבד, נבוך או מתוסכל.
ברעננה?
הילדים מדקלמים קטעי טקסט שלא קשורים לגיל שלהם או להבנה שלהם את הסיטואציות.
ואם היו רוצים להניח זר? אז הוועד היה שולח הודעה להעביר כסף בביט, כי אולי זה חשוב, אבל לא מספיק כדי שההורים יגיעו לעזור.
וכשגרתי שם, אז לא ראיתי את זה ושמחתי להעביר כסף בביט ולסגור עניין.
אנשים זה כוח
אחרי שנים שרצתי סולו, משהו בי נפתח ובא לי ביחד.
זה קרה כשעבודה על פרויקט חדש הביאה אותי להגיע למתחם עבודה משותף
וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שאגיע לכאן שוב.
כי לול
ודרך לא סלולה
ואין כאן פוזה
אבל אז פגשתי את חלי ואפי ומאדי ואוהד ורותם ושוצי וזה דקה מאלחנן
שזה בכלל סימן ומהרגע שיצאתי רק רציתי לחזור לעבוד כאן שוב.
זה המשרד המושלם של חלי ואפי ואפילו שאני שוכרת משרד ליד, רוב הזמן אני בכלל פה 🙂
והחלטתי שאני בגיל שכבר אין לי כוח לפוזות.
שלא הכול צריך להיכנס למסגרות.
לא הכול צריך להיות סימטרי, מסודר, משויף.
אז שכרתי מקום במתחם שהיה פעם הלול של קיבוץ משמרות
ומי שמכיר אותי מפעם מבין שבטוח יש כאן סימן
ויש כאן הכול, שזה אנשים, וקהילה ומילים ובחירה.
ולא. זה לא שהכול מושלם כאן
אבל אנחנו בוחרים (ומתאמנים על זה!) לראות את הטוב
זה לא שהבית שלנו הוא הבית הכי יפה בכרכור
אבל ככה אנחנו מרגישים
זה לא שעברנו בדיוק בזמן שרצינו
אבל זה קרה לטובה בתזמון הנכון
וזה לא שהמעבר הזה היה רק קל
אבל הוא היה הדבר הנכון לעשות.
השביל הזה מתחיל כאן.
