מסתבר, שמסורת של פעם בשנה הוא משהו שאני מסוגלת להתחייב אליו.
גם דברים שמכעיסים אותי מעוררים אצלי תחושת מחויבות עזה. במקרה הזה, בית הספר.
אני חושבת שהמקום הזה מעצבן אותי קודם כל מבחינה שיווקית.
אם אני מנתחת את המצב, אז בעצם, ההורים והילדים הם הלקוחות ובית הספר נותן השירות.
אבל כשבית הספר לא באמת רואה אותי, לא מבין את הצרכים שלי כלקוח, לא משקיע בי, לא מתעדכן מוצרית,
לא משמר לקוחות ולפעמים אפילו נוזף בי…? עכשיו תדמיינו את כל מה שכתבתי על זארה, או סלקום או תנובה. הגיוני לכם?
אז פעם בשנה אני כותבת על מערכת החינוך
אבל האמינו לי שאני מעורבת הרבה יותר מפעם בשנה
ואם מורה פונה אלי בבקשה לעזרה יצירתית, אני עושה זאת בשמחה ומתוך תחושת שליחות אמיתית.
שליחות? כן.
תחושת השליחות לא קשורה במהותה לתחום הפדגוגי- חינוכי
אלא, כמעט כמו כל דבר בחיים שלי, למיתוג ומותגים.
מה הקשר. אתם בטח שואלים את עצמכם, אז היוש, חכו שנייה.
השנה הסתכלתי קצת על המיקרו קופי של המורים. אני באמת מאמינה שלמילים יש המון כח.
לפני כשבוע חזרה בתי מביה״ס עם 2 מבחנים
באחד מהם, היא ענתה נכון על 4 שאלות, מתוך 12
במבחן השני, ענתה 8 תשובות (עם טעות קטנה באחת מהן) נכונות מתוך 10
עכשיו תסתכלו מה כתבו המורות:
למורה למתמטיקה שלום. את מסוגלת ליותר.
במבחן בו ענתה על 4 שאלות מתוך 12, כתבה לה המורה דברי עידוד ושיבחה את המאמץ! הילדה חזרה מאושרת. מאוהבת במורה ובמקצוע. חדורת מוטיבציה ואמונה ביכולות שלה
במבחן בו קיבלה ציון מדהים עבורה ועבורנו אחרי השקעה ועבודה קשה (!!!) חזרה מבואסת.
מה אני אגיד לכם, משהו כאן לא הגיוני
ועוד במתמטיקה, שכל הזמן מקשקשים לנו שמה שחשוב זה הדרך?
תני ציון, התייחסות, מילה טובה על הדרך שהם עשו. לא רק על המספר שהשיגו.
אני מציעה ומבקשת, מורה יקרה, לחשוב רגע על משהו חיובי אצל הילד.
יש שיפור? מאמץ? השקעה? הקשבה? הוא עושה הכי טוב שהוא יכול? מנסה שוב למרות שנכשל? יכול להיות, דרך אגב, שענית בראש ״לא״ על הכל ועדיין, את המבוגר האחראי בסיפור.
לך, אסור להרים ידיים ובטח ובטח לא לרפות את ידי התלמידים שלך.
אף פעם אין לך מושג עם מה הילד שמולך מתמודד. האמיני לי.
את לא תמיד יודעת מאיזה בית הוא בא. עם אילו קשיים הוא חי. איך הוא ישן בלילה. כמה הוא מתאמץ.
אז תעשי טובה, תכתבי לו מילה טובה.
או שתיים. ואפשר יותר מזה.
תהיי את השינוי שאת רוצה לראות בכיתה שלך.
והבטחתי לחזור למיתוג, אז –
אני תמיד כותבת (ומאמינה!) שאי אפשר להיות טובים בהכל וגם לא צריך.
זה ממש בסדר שאחד יצטיין בספורט ואחת במתמטיקה ואחד בכישורים חברתיים.
כל אחד ומה ש׳בא׳ לו באופן טבעי. לא מתאמץ.
אנחנו, צריכים לזהות את המשהו הזה ולהתאמץ לא להרוס אותו.
זה באמת פשוט כמו שזה נשמע.
ואת, מורה? מה המיתוג שלך?
האם את המורה המפלצת? המכילה? המעניינת? המצחיקה? אמא אווזה? קשוחה?
האם בית הספר יודע לזהות את הצרכים שלך כמורה? לתמוך, לשפר, להחמיא ולעזור לך להיות המותג שאת רוצה להיות? כי ביננו, שם זה יכול/צריך להתחיל.
