השנה, באיחור אופנתי של 15 שנה,
גיליתי שאני נשואה להלום קרב בארון.
אני זוכרת תחושה דומה אך הפוכה, עת התנדבתי בפרויקט ״אם לאם בקהילה״.
מיזם קהילתי התנדבותי שמטרתו לאחד בין אמא מנוסה לאמא טרייה.
אני הייתי האמא המנוסה. אמא ל-3.
תקופת ההכשרה כללה הרצאות בנושאים שונים ואחד מהם, איך לא- דיכאון לאחר לידה.
ושם, כמעט שנה לאחר הלידה אני יושבת ומסמנת וי, ועוד וי, ועוד אחד.
חוזרת הביתה ואומרת לאיל- יש לי את כל הסימפטומים של דיכאון לאחר לידה!
והוא, מסתכל עלי ואומר: את רצינית? ברור שיש לך.
קאט.
כמה שנים טובות אח״כ.
אנחנו הורים לשלוש בנות ואני כועסת.
אווווו, כמה שאני כועסת.
למה הוא לא יכול לקום מוקדם בבוקר? למה הוא חייב להישאר ער עד אמצע הלילה ולראות את כל הסרטים הרועשים האלו?
איך יכול להיות שהוא לא נרדם?
למה הוא לא נרדם?
וכשהוא נרדם, למה יש לו חלומות כאלו מוזרים?
עושה גוגל וקוראת. מסמנת וי
ועוד וי
ועוד אחד על סימפטומים של הלומי קרב.
אומרת לו שיש לו את כל הסימפטומים
והוא, מסתכל עלי ואומר לי: את רצינית? ברור שיש לי.
אם יש מסר אחד מאוד מדובר בבית שלנו, הוא שכל אחד מתמודד עם קושי.
לפעמים רואים את הקושי ולפעמים לא.
לפעמים הוא חיצוני ולפעמים פנימי.
אז איך לא ראיתי? איך לא ראינו? איך לא הבנתי מזמן?
הרי ידעתי.
כל כך הרבה שנים בצבא. בתפקידי פיקוד. בקבלת החלטות שאף אחד, אף פעם, בשום גיל לא צריך לקבל.
ידעתי שהוא מספר רק חלק מהתופת,
ידעתי אבל לא מספיק.
השנה, גיליתי שלאיש שלי יש צלקת גדולה שלא הבנתי כמה גדולה ומשמעותית היא.
צלקת, שאין לי מושג אם צריך לפתוח.
אם כדאי.
בכל שנה מדברים על אלו שלא חזרו.
על אלו שאיבדו. על סיפורי גבורה. על אלו שהצלקות נראות על פניהם.
ומה עם אלו שלא רואים את הצלקות עליהם?
השנה, כמו בכל שנה, אבכה עליהם.
על יפי הבלורית והתואר.
על אלו שהלכו ולא חזרו.
אבל גם על אלו שהלכו וחזרו
אחרים לגמרי.
מצולקים. כואבים.
נושאים את הכאב שאינו מרפה וממשיכים.
נושאים את תחושת האשמה, הכישלון, הצער, הבושה, הכאב.
ולא אומרים דבר, כי הם,
לפחות, נשארו בחיים.
כל אחד מתמודד עם קושי. כל אחד.
אם נזכור את זה כל יום ולא רק ביום הזה- תהיה לנו ארץ נהדרת.
ולתפארת מדינת ישראל.
